החלטה בתיק ת"א 8823-09

ביום 28.2.2012 הגיש הנתבע בקשה שאפסול את עצמי מלדון בתובענה הנדונה. בהחלטה מאותו יום התבקש התובע להגיב לבקשה ותגובתו הוגשה אתמול (29.2.2012), והיום השיב על כך הנתבע.

הרקע לבקשה

2.         טענת הנתבע נסמכת על החלטה מיום 5.10.2011 (להלן - ההחלטה), שבה נדחו שתי בקשות שהגיש. האחת, בקשת ארכה להגשת תצהירי עדות ראשית מטעמו, ו השנייה, בקשה לביטול פסק-דין. על ההחלטה, כמו גם על החלטות ביניים נוספות שקדמו לה, הגיש הנתבע ערעור אל בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 27920-10-11), שנדון ביום 24.1.2012 (לפני כבוד השופטת נ' בן-אור וכבוד השופטים ר' יעקובי ור' וינוגרד).

בשולי הודעת הערעור התבקש בית המשפט המחוזי להורות על קבלת הערעור, ביטול פסק-הדין וההחלטות שעליהן הוגש הערעור וכן "להחזיר את התיק בפני מוטב [כך במקור!] אחר להמשך דיון ו/או לשמיעת ראיות".

פסק הדין ניתן עוד באותו יום, ולפיו ערעורו של הנתבע התקבל בהסכמת הצדדים, מבלי שהייתה התייחסות מיוחדת להחלטה כלשהי מבין ההחלטות שעליה ערער. למרות זאת חויב הנתבע בתשלום הוצאות בסך של 35,000 ש"ח (במקום הסכום הנמוך יותר, שבו חויב בהחלטה ובהחלטות קודמות).

למרות בקשת הנתבע (המערער) שהדיון יועבר למותב אחר, לא ראה לנכון בית המשפט המחוזי להמליץ על כך וקבע כך: "בהסכמת הצדדים, מתקבל הערעור, פסק דינו של בית משפט קמא מתבטל והדיון מוחזר אליו על מנת שיתנהל לגופו של עניין" (ההדגשה איננה במקור).

נימוקי הבקשה

3.         נימוקי בקשת בא-כוחו של הנתבע בתמצית הם, כי בהחלטה האמורה, בית המשפט "דן והכריע בטענות ההגנה של הנתבע, מבלי שהתיר למבקש להגיש את ראיותיו מבלי ששמע עדים, מבלי שאפשר לנתבע לחקור את עד התביעה על תצהירו ואף מבלי שהוגשו לו סיכומי הצדדים. בהחלטתו הנ"ל כן נדרש ואף הכריע בית המשפט הנכבד באופן החלטי, נחרץ וסופי בשאלת נטל ההוכחה במשפט וקבע כי, לדידו, נטל זה מוטל על שכמי הנתבע" (ההדגשות במקור).

לפיכך טוען בא-כוח הנתבע כי "לא ניתן להתעלם מדיעותיו וקיבעותיו [כך במקור] הנחרצות של בית המשפט הנכבד שהובעו במסגרת ההחלטה, הן ביחס למבקש והתנהלותו כבעל דין הן ביחס לסיכויי הגנתו ואף תוך הכרעה בשאלות מהותיות לרבות בשאלות ובסוגיות משפטיות שונות". לאור כל אלו, טען בא-כוח הנתבע, כי לבית המשפט דעה קדומה ונעולה ולפיכך הוא פסול משמיעת התביעה לגופה.

תגובת התובע ותשובת הנתבע

4.         בתגובת התובע, התייחס בא-כוחו בקצרה אל התנהלות הנתבע בתביעה הנדונה וטען כי אין לקבל את הבקשה וכי הנתבע "אינו יכול לעשות שופינג של שופטים", שכן לטענתו, אין כל עילת פסלות ולטענתו, אף לא נדרשת תגובתו.

יחד עם זאת הוסיף דברים אלו:

"השיקולים של בית המשפט המחוזי בהחזרת התיק להמשך דיון בפני בית משפט נכבד זה, לא היו מחמת פגם בהחלטות. בא-כוח הנתבע ביקש (מחוץ לפרוטוקול), פסילת הרכב זה וזאת מבית המשפט המחוזי, אך שופטי ההרכב דחו בקשתו, ואמרו לו שלדעתם בדין ניתנו ההחלטות, אך בכל זאת נראה להם שזה יהיה נכון לאפשר לנתבע את יומו בבית המשפט ולשמוע את התיק - וכי יעשו את האיזון על-ידי פסיקת הוצאות - ועובדה שהנתבע חויב שם בהוצאות בסך של 35,000 ש"ח" (ההדגשות במקור).

5.         בתשובת בא-כוח הנתבע מהיום נאמר כי דברי בא-כוח התובע בעניין בקשתו משופטי בית המשפט המחוזי שיורו על החלפת השופט שידון בתביעה, אינם מדויקים. לטענתו, רק שאל אם התיק חוזר לאותו שופט ותשובת ראש ההרכב הייתה שזה עניין לבית משפט השלום.

כך או אחרת, אין מחלוקת שבהודעת הערעור הייתה בקשה שונה, כאמור מעלה.

דיון

6.         לאחר בחינת הבקשה, הגעתי מסקנה כי יש לדחותה גם בשל המועד שבו הוגשה וגם לגופה.

תקנה 471ב בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת שניתן לטעון טענת פסלות ובלבד שהמבקש להעלותה יעשה כן "מיד לאחר שנודעה לו עילת הפסלות".

ההחלטה הראשונה שניתנה על-ידי לאחר שניתן פסק הדין בערעור, ניתנה ביום 19.2.2012, כך שכבר מאז ידע הנתבע שהתביעה הוחזרה להמשך שמיעתה לפניי. למרות זאת ביום 20.2.2012 הגיש בקשה (שהחלטה בעניינה ניתנה עוד באותו יום), מבלי שראה לנכון לבקש את פסילתי. כך שבפועל, הבקשה לפסילתי, לא הוגשה בהזדמנות הראשונה שהייתה לנתבע להגישה.